החלטה בתיק תא"ק 42559-07-12

בפניי בקשה מטעם הנתבע לחיוב התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, במידה שתידחה התביעה נגדו. הנתבע מבקש מבית המשפט לקבוע סכום ערובה "על סך שלא יפחת מסכום של 100,000 ש"ח".

עובדות והליכים רלוונטיים

ביום 23.7.12 הגישה התובעת נגד הנתבע תביעה "כספית" ע"ס 94,749 ש"ח, בסדר דין מקוצר. עפ"י כתב התביעה, מקור החוב הכספי הנתבע הוא בחוזה ליסינג תפעולי שנחתם בין הצדדים ושלפיו השכירה התובעת לנתבע מכונית. עפ"י הנטען בכתב התביעה, "ביום 25.6.09 נגנבה המכונית והוכרזה "כטוטאל לוס"", ולכן ועפ"י הוראות סעיף 19 לתנאים הכלליים נותר הנתבע חייב לתובעת כספים עפ"י הפירוט שנרשם בכתב התביעה.

כבר כאן יצוין, כי לא ברור מנוסח כתב התביעה, הכיצד זה מכונית שנגנבה הוכרזה כ"טוטאל לוס" (לא נטען שהמכונית נמצאה הרוסה, ככל שאכן נמצאה בעקבות הגניבה, ולכתב התביעה לא צורפה כל אסמכתא בדבר הכרזה כנטען, שברגיל נעשית ע"י שמאי רכב). תהייה נוספת שעולה כבר מקריאת כתב התביעה ונספחיו היא, מה אירע מבחינה ביטוחית (האם הוגשה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח? האם שולמו תגמולי ביטוח?), והכל בשים לב לכך שדמי השכירות המוסכמים בין הצדדים כללו גם רכיב של ביטוח רכוש ולכך שבהסכם קיימות הוראות ביטוחיות מפורטות למדי, ולכל אלה אין כל ביטוי והתייחסות בגוף כתב התביעה.

ביום 16.10.12 הגיש הנתבע בקשתו שבנדון לחיוב התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו, במידה שהתביעה תידחה והתובעת תחויב בהוצאותיו, וכן לחייב את התובעת בהוצאות ההליך. הנתבעת טוען טענות קשות ובשפה קשה נגד התובעת ונגד התביעה, אך, בניגוד למצופה ולמרות שהנתבע מכריז כי יציג בקצרה "לשם הצגת התמונה במלואה" את עובדות המקרה, הוא לא מתמודד בבקשה עם הוראות החוזה עליו מודה שחתם עם התובעת. יחד עם זאת, הנתבע טוען בבקשתו כי התובעת "קיבלה מלוא שווי הרכב בעקבות תביעה שהגישה לחברת הביטוח", אך זה כל מה שנטען בנושא הביטוחי. הנתבע טוען עוד לגבי מצבה הכלכלי והמשפטי של התובעת, ומפנה להוראות דין והלכה פסוקה. יצוין כי הבקשה לא נתמכה בכל תצהיר או אסמכתא.

בהחלטתי מיום 21.10.12 נעתרתי לבקשת הנתבע והוריתי כי הנתבע יוכל להגיש בקשת רשות להתגונן מפני התביעה עד 20 יום לאחר מתן ההחלטה בבקשה שבנדון.

ביום 29.10.12 הגישה התובעת תגובתה לבקשה שבנדון, בה התנגדה לבקשה ובה ביקשה לחייב את הנתבע בהוצאות ההליך. בתגובה זו הוצג לראשונה אישור ביהמ"ש של פירוק להגשת תביעה זו נגד הנתבע. כמו כן טענה התובעת כי לא ראוי לחייבה בהפקדת ערובה בשל כך שהיא מצויה בפירוק ונוכח החלטתו הנ"ל של ביהמ"ש של פירוק לאשר הגשת התביעה. בתגובה זו לא מצאתי כל התמודדות עם טענות הנתבע לגבי סיכויי התביעה הקלושים, וגם לא עם טענת הנתבע כי התובעת קיבלה כספים מחברת הביטוח בגין גניבת/אבדן המכונית מושא התביעה. לתגובה צורפו האישור הנ"ל וכן פסיקה.

ביום 4.11.12 הגיש הנתבע תשובתו לתגובת התובעת, בה חזר על עמדתו ובקשתו. הנתבע מתמקד בתשובתו זו בטענות משפטיות בכל הנוגע לשאלת נפקות קיומם של הליכי פירוק לבקשה מהסוג שבנדון. הנתבע נמנע בתשובתו מדיון בסיכויי התביעה, הגם שאומר כי הם "נמוכים עד מאוד".

דיון ומסקנות

מן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית של הדיון.

המסגרת הנורמטיבית של הדיון

הדין מחיל נורמה שונה על סוגים שונים של תובעים: כאשר תובע הינו חברה או חברת חוץ אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת חלות הוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 ואילו כאשר תובע הינו אדם בשר ודם חלות הוראות תקנה  519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. כך נקבע ב-רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם, 13.7.08) (להלן - " עניין נאות אואזיס") וכן ב- רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 11.2.09) (להלן - " עניין הנדסה ממוחשבת").

וזו לשון שתי הוראות הדין הנ"ל:

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999

"ערובה להוצאות משפט

הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984

"ערובה לתשלום הוצאות

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.